השבוע ואנגארד יחגגו 50 שנים להקמתם. 50 שנים שבהם הם שמו את הלקוח לפני רווחי החברה, המציאו מודל ייחודי לניהול קרנות השקעה ושינו לחלוטין את נוף ההשקעות העולמי.

המייסד האגדי של ואנגארד, ג'ון בוגל ז"ל, היה יכול להיות מיליארדר. במקום זאת הוא נהיה "רק" מיליונר והשאיר חותם עצום על העולם.

ההשפעה של ואנגארד נוגעת לכל אחד מאיתנו. גם אם אתה משקיע ישראלי, שמשקיע דרך הבורסה בתל אביב או דרך קרן פנסיה מקומית — הסיכוי גבוה שהשינויים שואנגארד חוללה בעשורים האחרונים משפיעים גם עליך: בדמי הניהול שאתה משלם, באסטרטגיות ההשקעה שנחשפות אליך ובמה שאתה מצפה ממנהלי ההשקעות שלך.

בספרו The Bogle Effect, אריק בלקונאס מפרט איך ואנגארד חסכו למשקיעים מעל $1 טריליון. החיסכון הזה בא בצורה של שלושה מוקדי השפעה עיקריים:

1. הוזלת דמי ניהול
2. הפחתת חיכוך
3. החצנות חיוביות

הוזלת דמי ניהול — מהפכה במחיר ההשקעה

אחד ההישגים המרכזיים של ואנגארד הוא הפחתה דרמטית של דמי הניהול על קרנות השקעה. לפני הקמת החברה, משקיעים שילמו לעיתים קרובות דמי ניהול של 1% ומעלה — סכום שלכאורה קטן, אך לאורך שנים יכול לחתוך עשרות אחוזים מתשואות ההשקעה.

ואנגארד הציגה מודל בבעלות המשקיעים עצמם: הקרנות לא רק מנוהלות עבורם, אלא למעשה שייכות להם. המשמעות היא שכל חיסכון תפעולי חוזר ישר למשקיע. המודל הזה יצר לחץ תחרותי על חברות אחרות — כולל בלאקרוק ופידליטי — להוריד מחירים גם כן. כך, אפילו משקיעים שמעולם לא השקיעו דרך ואנגארד נהנו מדמי ניהול נמוכים יותר.

השורה התחתונה: פחות עמלות = יותר תשואה למשקיע. על פי הערכות רכיב זה חסך למשקיעים כ-$300 מליארד.

הפחתת חיכוך — שקט נפשי באמצעות גישה פסיבית

"חיכוך" בעולם ההשקעות מתייחס להוצאות ואובדן ערך הנגרמים ממסחר תכוף, החלטות לא מושכלות, ומעורבות יתר של מנהלים ומשקיעים כאחד.

ואנגארד, בהובלת בוגל, קידמה השקעה פסיבית: במקום לנסות לבחור מניות ולתזמן את השוק, פשוט משקיעים במדד רחב (כמו S&P 500) ונותנים לו לעשות את שלו. השקעה כזו מצמצמת טעויות אנוש, מסים על רווחים קצרים, ודמי קנייה/מכירה.

באופן אירוני, הגישה הזו של "לעשות פחות" דורשת מהמשקיע משמעת גבוהה — אך היא מוכיחה את עצמה שוב ושוב כהשקעה יעילה, פשוטה ורווחית.

התוצאה: פחות מסחר = פחות טעויות = יותר כסף נשאר אצלך. על פי הערכה רכיב זה חסך למשקיעים $250 מליארד.

החצנות חיוביות — שינוי כללי המשחק בשוק כולו

כמו אפקט דומינו, ואנגארד לא רק שיפרה את מצב לקוחותיה, אלא דחפה את כל התעשייה להשתנות. ברגע שקרן עם דמי ניהול של 0.03% קיימת — קשה מאוד להצדיק דמי ניהול של פי 30. כך נוצרו "השפעות חיצוניות חיוביות" (Positive Externalities): כל התעשייה עברה תהליך של התייעלות.

בנוסף, העובדה שמשקיעים היום מבינים שהם יכולים להשיג תוצאות מצוינות גם בלי לנסות "להכות את השוק", שינתה את הפוקוס של רבים מתעשיית ההשקעות — ממכירת חלומות לרדיפת ערך אמיתי.

אפילו בישראל רואים את ההשפעה, בשנים האחרונות נכנסו לישראל קרנות איריות זולות של חברת איישרס הנקובות בשקלים. אמנם לא ואנגארד, אבל הם מתחרה עיקרי של ואנגארד , והורדת דמי הניהול בכלל הקרנות של איישרס מיוחסת כמובן לתחרות עם ואנגארד.

השפעה רחבה: אפילו מי שלא לקוח של ואנגארד — מרוויח בזכותה. ההערכה לחסכון מרכיב זה למשקיעים הוא $450 מליארד.

חשוב לציין שהורדת דמי ניהול בעקבות התחרות מול ואנגארד לא הייתה רק בקרנות פאסיביות, אלא גם בקרנות המנוהלות.

סיכום – כשפשטות מנצחת: עקרונות ההשקעה של ואנגארד במבחן הזמן

המהפכה של ואנגארד אינה תוצאה של קסם — אלא של עקרונות פשוטים, ברורים ובלתי מתפשרים:

• תעדוף השקעה ארוכת טווח
• הפחתת עלויות בכל שלב
• הימנעות מפעולות מיותרות
• מתן אמון בכוחות השוק ובמדדים רחבים
• הבנה עמוקה ש"פשוט" לא אומר "פחות טוב" — אלא להיפך

המשקיע הישראלי, שרגיל לשלם עמלות גבוהות, להחליף קופות גמל כל שנתיים ולרדוף אחרי "הקרן עם התשואה הכי טובה בשנה החולפת" — יכול ללמוד רבות ממה שבוגל ניסה ללמד: תשואה אמיתית מגיעה ממיקוד, עקביות, וסבלנות.